איך מציבים גבולות בצורה יעילה?

איך מציבים גבולות בצורה יעילה?

המושג הראשון שנשמע בהקשר להורות בכל פלטפורמה שאליה ניגש על מנת לקבל עצות בנושא הוא גבולות. אז מה זה גבול בעצם? גבול הוא כשלהורה יש יכולת להגביל את עצמו ואת ילדיו במשאבים או בחופש אישי. גבולות מגיעים לא מפחד אלא מסמכות הורית וכבוד, ילדים זקוקים לגבולות. הגבולות מייצרים אצלם תחושת בטחון ויציבות, ללא גבולות עולמם מבולבל. הגבולות עוזרים לילד להתמודד עם מסגרות- בגן הילדים, בבית ספר, בצבא ובמקום עבודה בעתיד הרחוק. כשאין גבולות הכול מותר- זה מפחיד ומתסכל את הילדים. לעומת זאת, כשיש גבולות לילד ניתנת יכולת הבחירה והוא מבין שיש תוצאות למעשיו.

הורים היום מתקשים להציב גבולות משתי סיבות עיקריות או שקשה להם לסרב לילד- כל אותם הורים שזורמים עם הילד- שקשה להם לראות אותו בוכה או מתוסכל, ושלא מסוגלים להגיד לילד לא ולכן כל מה שהילד מבקש הוא מקבל אלו ההורים שיעשו הכול כדי שהילד שלהם יהיה מרוצה ולכן הם מרשים לו הכול. הסיבה השנייה היא שהם פשוט לא יודעים איך לעשות את זה, איך להציב גבול באופן יעיל. – ההורים האלה טועים בפרשנותם לגבול ורואים בו כשליטה, הם מעוניינים לשלוט בילד- שיעשה כל מה שאני אומרת, מתי שאני אומרת ואיך שאני אומרת- אלו הורים שרוצים חיילים זה ההורים שיתחרפנו אם יגידו לילד לסדר את החדר ואם הוא חס וחלילה יגיד לא ואז יקראו לאותו ילד חסר גבולות.
שיטות חינוך נפוצות שבהן בדרך כלל הורים משתמשים-
שוחד- ניתן לך משהו אם תעשה משהו- תסדר את החדר נקנה לך עוד לגו.
עונש- ניקח לך משהו אם תעשה משהו או נמנע ממך משהו אם תעשה משהו—"לא סידרת את החדר- אין טלוויזיה שבוע", "לא הכנת שיעורים ניקח לך את הנייד"- ענישה שאינה קשורה למעשה ומגיעה אחרי האקט. העונש לא מלמד את הילד שום דבר והוא בדרך כלל מעליב, משפיל, גורם לילד לא לרצות לשתף פעולה איתנו ומדרדר יחסים.
השיטות הללו לא יעילות לטווח הרחוק- הילד לא לומד מהן שום דבר מעשי, לא יידע איך למנוע את העונש בפעם הבאה כי אין קשר בינו לבין מה שעשה או שאולי ידרוש שוחד יותר גדול כדי להקשיב לכם, השיטות הללו אולי יעבדו נקודתית באותו רגע אבל בפעם הבאה ובפעם שאחריה כבר שוב לא יהיו יעילות, בדיוק במקום הזה נכנסים הגבולות.
אז גבול אמיתי ואפקטיבי הוא לא זה ולא זה- אז איך באמת מציבים גבול?
מחליטים מה הייתי רוצה שיקרה ואיך- שהילד ילך לישון בזמן, שהילד יכנס למקלחת ללא ויכוחים, שהילדה תסדר את החדר כל ערב.
השלב הבא הוא להבין למה? מה הרציונל מאחורי זה? מה הערך שמוביל אותי כהורה וכאדם? תמיד מאחורי גבול חייב להיות ערך שמוביל אותי- "למה זה חשוב לי"- "אצלי בבית חשוב ערך הסדר ולכן בסוף כל יום מסדרים את הבית- לא הולכים לישון בבלגן", "אצלי בבית חשוב ערך הניקיון ולכן כל ערב לפני השינה מתקלחים".
השלב הבא הוא- איך זה יתבצע בפועל- מה קורה לנו ההורים כשאנחנו מציבים גבול? פה יש 2 אופציות:
הראשונה, תוצאה טבעית- לא אכלת? אתה רעב. לא לקחת מעיל- קר לך. תוצאה טבעית של כל מעשה שתקרה אם לא תהיה התערבות כלשהי של ההורה או אם ההורה לא יהיה בסביבה. שכחת את הכריך לבית הספר? תהיה רעב- אם אנחנו נמשיך לרוץ אחריו ולהזכיר לו את הכריך אנחנו לא נותנים לו מקום לקחת אחריות על מעשיו, הילד לא לומד מה התוצאה הטבעית של מעשיו.
השנייה, תוצאה הגיונית- במקרים של תוצאה הגיונית חייבת להיות שיחה מקדימה המיידעת לגבי התוצאה ההגיונית למעשה. אם הילד רץ לכביש- מן הסתם לא ניתן לו להתמודד עם התוצאה הטבעית שהיא להידרס וכאן צריכה להיכנס התוצאה ההגיונית- צריך להיות הסבר מראש שאומר ש"אם תרוץ לכביש לא תוכל ללכת לבד ותהיה חייב לתת לי יד- לא תיתן לי יד נעלה הביתה כי בבית אתה מוגן ובסביבת הכביש לא". "אם הכביסה לא בסל- לא אוכל לכבס אותה"- כמובן עם הודעה מראש ושיחה מקדימה. "אם לא תאסוף את הצעצועים- מה שלא במקום הולך לפח". במקרה של התוצאה ההגיונית חייבים להכות בברזל כשהוא קר- אי אפשר לחנך בשעת כעס- בשעת כעס אין פניות להקשיב מצד הילדים, הם בעיצומה של סערת רגשות, עצובים, כועסים, מבולבלים אולי נבוכים ואנחנו ההורים כל כך טעונים רגשית שאנחנו כועסים, צועקים, מתלהמים ולא מעבירים שום מסר חינוכי, ולכן החינוך עצמו צריך לבוא בשיחה המקדימה שנעשה לילד- נסביר לו מה מצופה ממנו- השיחה תתנהל בדרכי נועם כשאף אחד לא עומד מעל אף אחד, תחושה מאוד שוויונית ומכבדת בניגוד לאותה שיחה בשעת כעס שתהיה הרבה יותר אמוציונאלית ולא יעילה.
הדבר האחרון והכי חשוב אולי- הוא ההרגשה שזה בסדר- לאפשר לילד לכעוס ולהיות קצת מתוסכל, החיים מלאים תסכולים ועדיף שילמדו מאיתנו איך להתמודד עם התסכול.
אז עכשיו כשאנחנו מבינים איך אנחנו מציבים גבול- על מנת שנוכל ליישם, חשוב שנבין שהגבול הוא להורה ולא לילד, ההורה הוא זה אשר מגדיר את הגבול לעצמו. על ההורה לשאול את עצמו "מה קורה לי כשהילד עושה X?" ההורה מדבר על עצמו- מה הוא עושה בסיטואציה הזו וכך הוא עומד בגבול שהציב, לדוגמה- ההורה הציב גבול של שיחה ושפת דיבור מכבדת. אז כאשר הילד מדבר בצורה לא מכבדת, ההורה יודיע לילד שהוא לא נשאר בסיטואציה שאינה מכבדת אותו וילך מהמקום, אם ההורה לא ילך הוא לא עמד בגבול שהציב לעצמו. הרי אי אפשר לומר לילד "אתה לא תדבר אליי ככה"- הוא ידבר איך שהוא ירצה- אנחנו לא יכולים לשלוט לו על הפה או על מה שיוצא ממנו ולכן חשוב שהגבול ידבר על התגובה שלנו להתנהגות שלו. כשאני מציב גבול יש לי שליטה על המשאבים או החופש האישי של הילד – לא קונה עוד ממתק, לא תיתן יד נעלה הביתה, לא הולכת לגינה וכו'.
והחלק הכי קשה בכל הסיפור הוא שאם הצבת גבול מחובתך כהורה לעמוד בו- להראות לילד שיש פה מבוגר אחראי שמחליט ודואג לו- במקרים כאלה אני אוהבת לדמות את ההורה לקיר כשההורה איתן בעמדתו ויודע שעושה את זה לטובת הילד ההורה יהיה חזק והילד יידע שיכול להישען על הקיר בבטחה ושלא ייפול- יש לילד על מי להישען.