חילוקי דעות בין ההורים בנושאים חינוכיים

כשהייתה צעירים, התאהבתם והתחתנתם חשבתם מה יקרה כשהילדים שלכם יגיעו לגיל 3 ,8 , 16? איך תחנכו אותם? מה הערכים שתרצו להקנות להם? לפי אילו אמות מידה תרצו לחנך את ילדיכם? וגם אם חשבתם על זה כל אחד לעצמו האם דיברתם על האג'נדה החינוכית הזו ביניכם? האם הסכמתם על איזשהו מתווה חינוכי משותף לשניכם? ברוב המקרים בני הזוג לא עושים את זה אלא נתקלים בשאלות הללו תוך כדי ההורות, תוך כדי חיי היומיום, תוך כדי האתגרים היומיומיים.
אז מה עושים כשבני הזוג לא מסכימים ברמה החינוכית? כשאחד חושב ככה והשני חושב אחרת? האם אפשר בכלל לגשר על הפער? ואם כן אז איך? התשובה לשאלות הללו היא שבהחלט ניתן לגשר על הפער, אז איך עושים זאת?
הדבר הראשון והכי חשוב לזכור הוא שזה הגיוני וטבעי שיהיו חילוקי דעות בין בני זוג לגבי האג'נדה החינוכית שלהם- כולנו אנשים שונים, גדלנו בבתים שונים, להורים שונים, התחנכנו על ערכים אחרים וזה רק טבעי שלכל אדם תהיה אג'נדה חינוכית שונה ומחשבות שונות על מהי הורות טובה ומה זה אומר בכלל להיות הורה טוב- יש הורה שיחשוב שלעשות הכול עבור הילד שלו זה הכי טוב ויש הורה שיחשוב שלחנך לעצמאות מוחלטת זה הכי טוב.
ברגע שהבנו שזה לגיטימי שלבן הזוג שלנו יש דעה שונה משלנו כבר הרבה יותר קל לנו לטפל בחילוקי הדעות בינינו.
מה עושים ברגע האמת? כשאנחנו מגיעים לנקודה שבה לכל אחד מאיתנו יש דעה שונה ובאמצע יש ילד שרק מחכה לשמוע מה ההורים שלו יחליטו?
קודם כל מאוד חשוב לשמור על חזית אחידה, להעביר לילד מסר שאימא ואבא מאוחדים גם אם דעתם שונה, שזה בסדר שלא כולם חושבים כמוני ושכל אדם רשאי להחזיק בדעתו אבל, וזה אבל חשוב, אימא ואבא ידברו ביניהם ויגיעו לפתרון שמתאים לבית שלנו, יחדיו!
המסר הזה הוא מסר עוצמתי מאין כמוהו, הילד מסיק ממנו כמה מסקנות: הראשונה- אימא ואבא מאוחדים, אין הורה שישבור להורה השני את המילה.
המסקנה השנייה שהילד מסיק וממנה גם לומד בעצם שיעור לחיים היא שזה בסדר שאנשים יחשבו מחשבות שונות, זה בסדר שלי תהיה דעה שונה משל מישהו אחר, זה בסדר שאני אחזיק בדעה משל עצמי גם אם החברים שלי לא חושבים ככה למשל.
והמסקנה השלישית ואולי הכי חשובה היא שגם אם לא מסכימים אפשר לפתור הכול, אם מדברים על הדברים שחשובים לנו, אם מנהלים שיחה פתוחה, מקשיבים, מנהלים משא ומתן, באים לקראת האחר אפשר לפתור הכול, הרי אימא ואבא לא הסכימו ביניהם ובסוף הצליחו למצוא פתרון.
אז העברנו לילד מסר אבל איך נפתור את חילוקי הדעות בינינו בתכל'ס? הרי אנחנו לא מסכימים על משהו, איך פותרים את זה?
קודם כל, חשוב לשבת ולשוחח ולהבין למה אותו דבר מאוד חשוב לבן הזוג שלי? למה כל כך חשוב לאשתי שהילדים לא ייכנסו למיטה בערב אם לא התקלחו בסוף היום? וחשוב שנבין למה זה חשוב לה גם אם בעיניי זה נראה ממש שולי ולא חשוב. למה חשוב לבעלי שלילד לא יהיה מחשב בחדר אלא רק מחשב בסלון? מה הסיבה שבגללה הוא כל כך מתעקש על זה? ברגע שנבין למה זה כל כך חשוב לצד השני יהיה לנו יותר קל לבוא לקראתו כי אולי נבין שבאמת יש היגיון בזה או אולי יהיה לנו יותר קל לשנות את דעתו כי נוכל להציג בפניו טיעונים שיראו לו שאולי יש דרך אחרת.
השאלה הכי חשובה שצריכה "לרחף" מעלינו כשאנחנו עוסקים בסוגיה משפחתית שבני הזוג חלוקים עליה היא- "איך אני רואה את הילד שלי בעוד 20 שנה?", איזה אדם אני רוצה לגדל? אדם עצמאי? חושב? סקרן? מכבד את זולתו? אדם פתוח? איש שיחה? חברותי? איש משפחה?
כשאנחנו נדע איזה אדם אנו רוצים לגדל אנחנו נוכל על סמך זה לבנות איזשהו חזון הורי שמשותף לשנינו שבנוי מערכים ועקרונות החשובים לנו, ומהווה בעצם את הבסיס של האג'נדה החינוכית שאנחנו רוצים לחנך את ילדינו על פיה ועל סמך הערכים הללו יהיה לנו הרבה יותר קל להציב את הגבולות בפועל בבית ולהחליט מה יותר חשוב, מתי בן הזוג שלי בא לקראתי? ומתי אני באה לקראתו?
אני אתן דוגמה, אם למשל אני גדלתי בבית שעשו הכול עבורי והייתי ילדה מאוד תלותית וגדלתי להיות מבוגרת שנאבקת בתלותיות הזו ולי כאדם מאוד חשוב לגדל ילד עצמאי שיידע להסתדר בעולם בכוחות עצמו ונניח ששוחחתי עם בן זוגי והגענו להבנה שהוא יבוא לקראתי ונרצה לחנך את ילדינו לעצמאות אני יכולה להתחיל לחנך לעצמאות ולהציב את הגבולות בהתאם כבר בגיל שנה וחצי- שנתיים. אם נרד מהבית במקום להרים אותו בידיים אני אתן לי יד ונלך יד ביד לגן, אם במקום להאכיל אותו ניתן לו לאכול לבד, וככל שהילד יגדל כך זה יתפתח להתפשט לבד, להתלבש לבד, להתקלח לבד בצורה מותאמת גיל כמובן.
זה כל הסיפור, לדעת מה חשוב לי ומה חשוב לבן זוגי, להבין למה זה חשוב, לבוא זה לקראת זה כל פעם מחדש ולחנך ולהציב גבולות לילדינו על פי הערכים והעקרונות שחשובים לשנינו יחד.