גיל ההתבגרות
מה לא נאמר על מתבגרים? הם חסרי התחשבות, אגואיסטים, מרוכזים רק בעצמם, עושים שטויות, לא חושבים בהיגיון, שקרנים, לא מוסריים, בכל דור של הורים המתבגרים נתפסים כמרדנים, פורצי גבולות, משולחי כל רסן שאינם רואים שום דבר חוץ מעצמם.
"פני הדור כפני הכלב" (מסכת סוטה, פרק ט', משנה ט"ו) הביטוי מביע את חוסר שביעות הרצון ממצבה המוסרי והרוחני של החברה ובעיקר של הדור הצעיר, אפילו בימי המשנה בני הנוער נחשבו חצופים, לא מוסריים וחסרי גבולות.
גיל ההתבגרות הוא שלב מעבר, מעבר מילדות לבגרות, מתלות בהורים לעצמאות, אז מה קורה לילדים שלנו שפתאום הם הופכים להיות "כאלה"?
שינויים הורמונליים- העניין המשמעותי ואולי החשוב ביותר בגיל ההתבגרות, ההתפתחות המינית שמגיעה לעיתים גם מוקדם מדיי ומביאה עימה שינויים פיזיולוגיים, הגוף נהיה מוזר, פתאום צצים חצ'קונים, החזה גדל, צומח שיער במקומות מוזרים, הקול משתנה וריח הגוף משתנה לא תמיד הילדים הללו מגיעים מודעים לכך שגופם יעברו שינוי כה מטלטל ואז התדהמה שלהם גדלה פי כמה. נוסף על השינויים הפיזיולוגים ההורמונים גם משפיעים על מצב הרוח ולכן המתבגרים בדרך כלל יחוו שינויים קיצוניים במצב רוח מבלי לדעת גם למה, מעיין רכבת הרים רגשית.
חיפוש עצמי ובלתי פוסק אחר התשובה לשאלה- "מי אני?", כדי שאותו מתבגר יבין מי הוא עליו קודם כל להבין מי הם הוריו? האם אני רוצה להיות כמותם? בעקבות השאלות הללו מגיע גם מרד בכל המסגרות שהמתבגר מכיר ובעיקר בהורים ובדיקה של מה הוא כן? ומה הוא לא? מה הוא אוהב? מה מתאים לו? מי ומה הוא רוצה להיות? מה הערכים החשובים לו? כדי שהמתבגר שלנו יוכל לגבש אישיות משל עצמו הוא חייב לבצע תהליך של היפרדות מהוריו ואז הם מתרחקים מאיתנו כדי לייצר נבדלות ושונות. ולא זאת בלבד כדי להחליט מה טוב להם ומה לא הם גם צריכים להתנסות בדברים חדשים ופתאום לא רק שהילד לא רוצה את קרבתנו הוא גם עושה דברים שעלולים להיות לא מקובלים עליי כהורה.
לאור כל השינויים הללו אנחנו ההורים צופים מהצד ושואלים את עצמנו מה קרה לילדה הטובה שלי או מה קרה לבן המתחשב שלי? השינויים הללו קשים גם למתבגר שלא תמיד מודע לכל מה שעובר עליו וגם להורה שלעיתים חש נשאר מאחור, עקב כל השינויים הללו עלולים להיווצר חיכוכים, ההורים כבר מרגישים שאין להם שליטה על הילדים ואז מנסים לקחת אותה בכוח והמתבגרים שכבר מתחילים לטעום מהחופש לא רוצים שיגבילו אותם עוד.
אז מה עושים?
שומרים על גבולות וחוקים- מותאמים לגיל הילדים ולערכים החשובים לכם כהורים, חשוב שאנחנו והילד נבין שאנחנו קובעים את החוקים בבית, אבל חשוב גם שההורה יבין שהמתבגר שלו כבר גדול ועצמאי ולכן גם אין לנו שליטה על כל הנעשה, יש לאפשר לו מרחב ולהגמיש את הגבולות בהתאם לגיל.
נקודה חשובה מאוד היא שהרבה הורים מתבלבלים וחושבים שאם הילד הגיע לגיל ההתבגרות אז עכשיו אנחנו יכולים להיות חברים של הילד וכבר לא להיות הגורם המחנך, המפקח, והאחראי אז לא, אתם ההורים של הילד ולא החברים- חברים אפשר להחליף והורים לא, תפקיד ההורה הוא לחנך בכל גיל גם בגילאים הבוגרים יותר שכביכול אין לנו שליטה עליהם.
שימרו על שיח פתוח- שוחחו עם הילדים על רגשותיכם ועודדו אותם לשתף אתכם במה שעובר עליהם, ובעיקר חיזרו ואמרו להם שהם יכולים לפנות ולשתף אתכם בכול מה שעובר עליהם ושימרו על פתיחות גם אם מה שתשתמעו יטריד אתכם, תביעו את דעתכם ותאמרו בקול רם וברור מה אתם חושבים אבל בצורה מכבדת ולא שופטת או מזלזלת על מנת שבפעם הבאה שהילד יהיה בדילמה הוא ירגיש שיכול לשתף אתכם ברגשותיו.
נהלו משא ומתן- אם הילד בא בדרישה לעשות משהו שאינה מקובלת עליכם אל תאמרו ישר לא, שבו ונהלו שיחה שאלו אותו מדוע זה חשוב לו, ונהלו משא ומתן, תבואו לקראתו והוא יבוא לקראתכם.
והדבר הכי חשוב אלו שנים מאתגרות אבל הן עוברות, זהו גיל מאוד סוער ואמוציונלי אבל כולנו עברנו את הגיל הזה חלקנו בצורה יותר מרדנית וחלקנו פחות ויצאנו בסופו אנשים עם רצונות, ערכים ועקרונות ובעיקר עם הערכה ואהבה גדולה להורינו.